הסיפור של יגאל

משפחת אבי יעקב פולק

אייזיק ויושפה פולק נולדו בעיירה קנישין שבפולין, ליד ביאליסטוק. אייזיק בן אברהם אליעזר פולק וריבה רבקה.   יושפה הייתה בת למשפחת פניצקי . הוריה שמואל פניצקי (1859-1938) ופרל גרינשפן (1881-1940).     למשפחה היה בית חרושת לגבינות בקנישין – הם ייצרו גבינות בחצר.  ידוע עליהם מעט מאוד. לפי התמונות הם לא היו דתיים. אייזיק ויושפה וכל אחיו ואחיותיו של אבי  נספו בשואה בטרבלינקה, כנראה בשנת 1942. שמואל ופרל פניצקי, ההורים של יושפה,  היגרו לארצות-הברית  בשנות ה-20 של המאה העשרים, יחד עם כל בניהם ובנותיהם מלבד יושפה אמו של אבי.  

משפחת אמי חיה פולק לבית אברמוביץ

דוד וחווה אברמוביץ מהעיירה ראדון, כיום בבלארוס ולפני מלחמת העולם השנייה בפולין. דוד היה קצב.  חוה אשתו נפטרה בגיל צעיר, והוא התחתן בשנית. אמי גדלה עם אימא חורגת.  הסבא נרצח בשנת 1942 בעיירה ראדון, בעת שכל יהודי הגטו הובלו לבית הקברות של העיירה.  הם נרצחו ביריות ליד הבור שנחפר יום קודם לכן ע"י תושבי הגטו. ביחד עמו נרצחו שתי בנותיו ונכדיו.  הוא קבור בקבר אחים ליד העיירה.  




חיה אברמוביץ (עומדת שניה משמאל) בהכשרה בבנדין 1935 לפני העלייה לארץ.

הורי יעקב פולק וחיה אברמוביץ
 

הורי עלו לארץ כחלוצים, של תנועת "החלוץ " בפולין,  ונפגשו בקיבוץ הכשרה  "השדה" בראשון-לציון. חברי קיבוץ "השדה" היו מייסדי קיבוץ "שדה נחום" בעמק בית שאן. הקיבוץ הוקם בשנת 1937, אך הורי לא הלכו להתיישבות בקיבוץ.  הם עזבו את קבוצת "השדה", עברו לגור בראשון לציון, שם הפכו לזוג. הורי התחתנו בשנת 1939  וגרו בדירת חדר בראשון לציון.

 ניתן לצפות בווידאו במסך מלא, לחצו על המשולש ואז הגדילו

את המסך באמצעות המסגרת בפינה הימנית למטה.

כאשר נולדה חווה אחותי בשנת 1940 ההורים עברו לנחלת יהודה. זה היה "מושב פועלים" שהוקם ליד המושבה ראשון לציון בשנת 1913. כאשר הורי עברו למקום הם  שכרו דירת  חדר בביתו של סעדיה בשארי ממייסדי נחלת-יהודה. בהמשך הפך המקום למועצה מקומית "נחלת-יהודה".  היום נחלת יהודה חלק מהעיר ראשון-לציון. נולדתי בנחלת-יהודה בשנת 1944. 



אבי היה נוטר בתקופת המאורעות, ואחר-כך עבד במחנות הצבא הבריטי,  בצריפין - סרפנד, כאזרח עובד צבא.  בשנת 1948 ההורים קנו בית בשכונת-הפועלים בראשון לציון שנקראה "בית-מעון".

במלחמת השחרור לאחר הכרזת המדינה גויס אבי לצבא הגנה לישראל. הוא נלחם כחייל בחטיבת "גבעתי". היה בין החיילים ששמרו על כיס פאלוג'ה, באזור צומת פלוגות,  קריית גת של היום.  כיס פאלו'גה היה מובלעת של הצבא המצרי, שנלכד ע"י צה"ל לאחר הפלישה המצרית לתוך שטח המדינה.

לאחר המלחמה אבי עבר לעבוד ב"סולל בונה".  במשך הזמן הפך למנהל עבודה והיה מראשוני הבונים של העיר החדשה "אשדוד", שהחלה להיבנות בשנות החמישים. בחופשים הגדולים של התיכון היה אבי לוקח אותי אתו לעבודה בבניין באשדוד.

הווי החיים בבית המשפחה
אימא הייתה עקרת-בית וגידלה את הילדים. עד הולדת חווה היא עבדה במטבח הפועלים בראשל"צ כמבשלת. ב 1948 עברנו לגור בשכונת פועלים חדשה "בית מעון" שנבנתה בראשון-לציון.  בילדותנו הבית היה קטן. הבית הכיל שני חדרי שינה, הול, מטבח ומקלחת עם שירותים.  חדר השינה של ההורים שימש גם כסלון לאירוח החברים שלהם, ההול שימש כפינת אוכל. הדוד לחימום המים עבד על הסקה של עצים. לא התקלחנו כל יום במים חמים. ברוב ימות השבוע המים היו קרים. הבית ניבנה על מגרש של חצי דונם. לכולם היה בחצר כמה בעלי חיים: עזים, תרנגולות, הודים, ברווזים, וכן עצי פרי וגינת ירק.    בבית היה מקרר על קרח, כאשר מחלק הקרח היה מגיע, היינו קונים שליש בלוק.   התפקידים של אחותי ושלי, היה לצאת יום יום לפרדסים שהקיפו את השכונה ולאסוף עשבים שונים, כדי להאכיל את בעלי-החיים.  בנוסף לכך, היינו הולכים לנגרייה הסמוכה, כדי לאסוף עצים להסקת דוד המים החמים. במחצית שנות החמישים קיבלנו מהמשפחה בארצות-הברית מקרר חשמלי של חברת פריג'ידר. היינו היחידים בכל השכונה  שהיה להם מקרר חשמלי והשכנים נהגו לאכסן במקרר החשמלי שלנו את המזון שלהם.

ניתן לצפות בווידאו במסך מלא, לחצו על המשולש ואז הגדילו את המסך באמצעות המסגרת בפינה הימנית למטה.  

חיים קשים וקשיי פרנסה
בין ההורים היה מתח רב על רקע החיים הקשים. אבא עבד  הרבה שעות  והיה חוזר הביתה מאוחר בערב. היה קשה מאוד להתפרנס. אחזקת הבית הייתה קשה לאימא: כביסה  ללא מכונת כביסה, ניקיון הבית והטיפול בילדים.  אימא הרגישה שאינה ממצה את עצמה. אמי נפטרה בגיל צעיר יחסית, כשהייתה בת 59, מסרטן השד.

סיפורה של אימא

סיפורה של אימא מתחיל בעיירה ראדון שהייתה בשטח פולין לא רחוק מווילנה, כיום בשטח בלארוס. היא נולדה בשנת 1909, למדה בבית הספר של הגרמנים. כשהגרמנים עזבו את המקום, לא נתנו לבנות ללמוד.  זו הייתה עיירה של ה"חפץ חיים", רב אורתודוקסי מפורסם, על פיו יישק דבר בעיירה. לפי "החפץ חיים" הנערות לא היו צריכות לקבל השכלה גבוהה. הבנות צריכות להיות בבית. אבא של חברה של אמי הקים בית ספר פרטי לבנות, אך למשפחה של אמי לא היה כסף לשלם עבור לימודיה. למרות זאת,  המורה הכניסה אותה לבית הספר  היסודי הפרטי והיא למדה שם כמה כתות. כאשר ההורים גרו בראשון לציון  אימא הייתה מקובלת בחברה, היה לה ראש פתוח, בעלת לב רחב, אהבה אנשים. היא הייתה מפשרת ומגשרת בסכסוכים שבין החברים והיו מרבים להתייעץ אתה בעל עניין.  לאימא הייתה השכלה פורמלית בסיסית בלבד, המצב הכלכלי היה קשה כל השנים, והיא הייתה עקרת בית.   מצב זה גרם לה תסכול רב והיו לה הרבה חילוקי דעות עם אבא בנושאי ניהול הבית.  היו תקופות שהיא לא תפקדה בחיי היום יום.  היו לה מחלות  מצבי רוח ולפעמים שקעה בדיכאון.

 

סיפורו של אבא

אבא עבד ב"סולל בונה" הוא היה עסוק בעבודתו מהבוקר ועד הערב, ראינו אותו מעט מאוד בבית.  לאחר שאימא נפטרה בגיל צעיר, אבא לא נישא שוב. הוא מצא לו עיסוקים רבים וחי עד גיל 85.  לאבא היו קשרים עם חברת נעורים, אך הוא לא רצה למסד את הקשר אתה.
כשהוא יצא לפנסיה מ"סולל בונה" הוא היה בוועד הפנסיונרים של החברה. היה לו משרד בבית ההסתדרות בראשון לציון. בנוסף לכך הוא הקים עם חברים בית-כנסת בשכונה והפך להיות הגבאי של בית-הכנסת. בנעוריו היה חבר בתנועת נוער סוציאליסטית "החלוץ". ברבות הימים חזר לגרסה דינקותא של בית סבא וסבתא שלו, אצלם גדל כמה שנים בשנות הילדות.  לאחר פטירת אמי הוא ניהל אורח-חיים מסורתי, וניהל את בית-הכנסת שהקים בשכונה, עד יום מותו.  ראוי לציון שהיה אמנם מסורתי, אך מאוד ליברלי ודגל ב-"איש באמונתו יחיה". 

יגאל וחוה ליד בית הכנסת שאביהם הקים בשכונה.

אבא שלי קיים את הנאמר בפסוק: "עשה טוב, בקש שלום ורדפהו"

הדודים מאמריקה

משפחותיהם  של סבתא וסבא שלי   מצד אבא היגרו בשנות העשרים של המאה העשרים לארה"ב. רק סבא  וסבתא והאחיות של אבא שלי  נשארו  באירופה, וכולם נספו בשואה.  היה לנו קשר עם המשפחה בשיקגו. אחרי שקמה מדינת ישראל הם היו שולחים חבילות לבני המשפחה העניים בישראל. קיבלנו מהם מזון ובגדים. הם שלחו מאמריקה מקרר חשמלי תוצרת פריג'ידר.

 

סיפור החיים שלי

 

ילדות

 

שמי יגאל.   כיוון שנולדתי  בא' פסח, בחג הראשון, קראו לי יגאל. חג הפסח, חג החרות, חג הגאולה. תאריך הולדתי הלועזי 10.4.1944, נולדתי בבית היולדות ברחובות. משפחתי גרה אז בנחלת-יהודה. בהיותי בן שנה בערך חלתה אימא בטיפוס. היא שכבה תקופה ארוכה בבית חולים. אותי העבירו לבית תינוקות של קיבוץ ו' – קיבוץ הכשרה ששכן אז בנחלת-יהודה ולימים עלה להתיישבות בקיבוץ עין-דור. הייתי שם 3-4 חודשים עד שאימי החלימה וחזרה הביתה.

יגאל וחוה מספרים על הבית בנחלת יהודה, ויגאל מספר על קיבוץ ו' שבו שהה כמה חודשים בזמן מחלתה של אמו. ניתן לצפות בוידאו במסך מלא.  לחצו על המסגרת בפינה הימנית למטה

בשנת 1948 כאשר הייתי בן 4 המשפחה עברה לשכונת "בית מעון", לביתנו החדש. בית קטן.  השכונה הייתה רחוקה ממרכז העיר. גן הילדים היה במרכז המושבה, במרחק 3 ק"מ מן הבית שלנו. בגיל 4 הייתי הולך לבד לגן הילדים הלוך וחזור.  כשהייתי בן 5 פתחו גן בשכונה ואז הלכתי לגן של הגדולים.   בכתה א' התחלתי ללמוד בבית-ספר "בארי" – שנקרא על שם ברל כצנלסון. אני הייתי במחזור ח'. זה היה המחזור הראשון שצמח מכתה א' ועשה בו את כל שנות הלימוד עד כתה ח'.    בתיכון למדתי  מכתה ט' – י"ב בגימנסיה הריאלית בראשון לציון.

יגאל וחוה מספרים על ילדותם בבית ספר בארי. יגאל למד במחזור הראשון שלמד בכיתות א'-ח'

ניתן לראות את הסרט במסך מלא. לחצו על הכפתור הימני למטה לאחר ההפעלה.

 

הווי השכונה
כל ילדי השכונה יצאו אחר הצהריים לרחוב לשחק במשחקים חברתיים: כדורגל, גולות, גוגואים ועוד משחקי ילדות שהיו נהוגים אז. בכתה ו' הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר"  בעקבות אחותי הגדולה חווה. הייתי פעיל שם עד י"ב. הקן היה בתחילה במרכז העיר, ואחר-כך עבר לשכונה שלנו. כמובן, יצאתי עם התנועה למחנות עבודה וטיולים.  בתיכון היו שתי מגמות הומנית וריאלית. אני למדתי במגמה הריאלית מכתה י"א. רוב החברים שלמדו איתי במגמה הריאלית הלכו ללמוד בעתודה האקדמאית. אני החלטתי ללכת לנח"ל עם גרעין של "השומר הצעיר". הורי ניסו לשכנע אותי לצאת עם חבריי לגימנסיה לעתודה האקדמאית, אך אני התעקשתי ללכת בדרכי.

צבא - שרות בנח"ל 1962-1965

השירות בנח"ל החל בטירונות במחנה 80, לאחר הטירונות, שרתנו שנה במחלקת נח"ל בקיבוץ שער הגולן.  לאחר מכן, עברנו אימון מתקדם כצנחנים בגדוד 50 במשך חצי שנה.

 

בקיץ 1963 אמי חלתה בסרטן השד, היא עברה כריתת שד. אבא  עבד והיא הייתה לבד בבית. ביקשתי חופשה מן הצבא, וחזרתי הביתה לעזור לאמי. זו הסיבה שהייתי בשער הגולן רק חצי שנה. חווה, אחותי, הייתה חברת קיבוץ סאסא והחלטנו יחד שאני אצא לחופשה ואעזור לאימא. לאחר הטיפולים היא  הייתה בריאה  כמה שנים, אבל המחלה חזרה, ואמי נפטרה בשנת 1969.   בשנת 1965 כל הגרעין השתחרר מהצבא ועבר לקיבוץ גבולות.  לכאן הגענו קבוצה של כ-60 חבר'ה.

קיבוץ גבולות  

בקיבוץ גבולות נכנסתי לעבוד בשלחין – גידולי שדה, גידולים בהשקיה – בוטנים, תפוחי-אדמה, גזר. בעיקר גידולים בעלי אשרוש תת-קרקעי, המפתחים את יבולם מתחת לפני הקרקע. באזור הזה יש אדמת חול שמתאימה לגידולים אלה. מדובר בחקלאות בשטח פתוח ולא בבתי צמיחה.  חקלאות בתי-הצמיחה התפתחה מאוחר יותר במושבים באזור.

יצאתי ללימודי התואר הראשון בפקולטה לחקלאות ברחובות עם התמחות בגידול ירקות.  שלוש פעמים הייתי רכז ענף גידולי שדה – גד"ש, או כשמו בימים ההם –שלחין. במשך השנים התמחיתי בקורסים למנהל עסקים ופיננסים במדרשת רופין. בתחילת שנות  השמונים התמניתי לרכז משק – שפירושו: מנהל עסקי של הקיבוץ. מאוחר יותר שימשתי גם בתפקיד של גזבר. 

המפגש עם דינה והחתונה

באוגוסט 66, שנה לאחר שהגעתי לגבולות, הגיעה דינה סולומון עם קבוצה של בנים ובנות מקיבוץ דליה. הקבוצה הגיעה לגבולות במסגרת "שנת שרות שלישית" שהייתה מקובלת אז בתנועה הקיבוצית. קבוצות מקיבוצים וותיקים ומבוססים יצאו עם סיום השירות הצבאי למשך שנה אחת לקיבוצים צעירים שנזקקו לעזרה.  מהר מאוד יצרנו קשר של אהבה וזוגיות והתחתנו באפריל 1967.  החתונה נערכה עם שני זוגות נוספים ליד חדר האוכל: חנה'לה ויוסי דגן ודפנה ומיכאל אדלר.  מכיוון שלא היה מקובל אז לערוך טקסים דתיים בקיבוץ נערכה החופה הדתית בבית ההסתדרות באופקים, לטקס החופה באופקים הגיעו באוטובוסים המשפחות של הורינו.  את הכיבוד לטקס זה הביאו הורי מראשון לציון.  לאחר סיום החופה נסענו כולנו לגבולות לטקס הנישואים האזרחי הקיבוצי.  הבת הראשונה שלנו יעל, נולדה באוקטובר 1967.לאחר מכן נולדו אביב ב-1970,אמיר ב-1975 ונועה ב-1982.  בשנת 1970 אימצנו את דני וינברגר שהגיע כילד חוץ לקיבוץ גבולות מגבעתיים. הוא נשאר בן משפחה כאחד מילדינו עד היום.

 

גדוד המילואים שלי במלחמת ששת הימים יוני 1967

ביוני , כחודשיים לאחר החתונה , גויסתי  במסגרת חטיבת המילואים של הצנחנים למלחמה. היינו אמורים להשתתף בקרבות מול המצרים בדרום. דובר על צניחה מעבר לקווים באל-עריש על מנת לכבוש את העיר.  ישבנו בהמתנה בגבעת-ברנר, מוכנים לטיסה וצניחה מבסיס חיל האוויר  בתל-נוף.

לפתע בשעות אחר-הצהריים המוקדמות,  הודיעו לנו שיש שינוי ביעד. ירדן הצטרפה למלחמה, אנחנו עולים לירושלים.  פתחנו את שקי הצניחה, העלינו את הציוד לאוטובוסים, ויצאנו לירושלים. הגענו לשם לפני החשיכה.  חטיבת המילואים 55 של הצנחנים עלתה כולה באוטובוסים לירושלים. כך גם הגדוד שלי, גדוד 66, בפיקודו של המג"ד יוסי יפה.

כיבוש גבעת התחמושת

הגענו עם חשיכה לירושלים. העיר כבר הייתה מופגזת ע"י הצבא הירדני.  קיבלנו תדריך חפוז על הקרב הצפוי לנו. תפקידנו היה לפרוץ לירושלים הירדנית דרך בית-הספר לשוטרים והמוצב שלידו, שלימים נקרא גבעת התחמושת.  מוצב זה היה מבוצר היטב עם בונקרים ותעלות קשר עמוקות מאוד בנויות מבטון.  המטרה הייתה להגיע כמה שיותר מהר להר הצופים, כדי שלא יאונה כל רע לחיילים היושבים במובלעת.  הפלוגה שלי, פלוגה ד' הייתה פלוגת הפריצה. הקרב החל בשעה 02.00 לפנות בוקר. היה צורך לפרוץ את הגדרות בוואדי שבין שכונת פאג"י ובית הספר לשוטרים, זה היה קו הגבול בין ירושלים הישראלית והירדנית.  הצפי היה שבפריצה זו יהיו הרבה אבדות, עקב הצורך לפוצץ את הגדרות וע"י כך להתגלות לצבא הירדני.  באופן מפתיע מספר האבדות בפריצה היה קטן. הגדוד כולו התקדם דרך הפרצה לעבר בית הספר לשוטרים ומשם לכיבוש מוצב גבעת התחמושת.  הפלוגה שלי נשארה בעתודה מאחור, ליד חוליית הפיקוד של המג"ד, שהתמקמה במחסה הקיר של בית הספר לשוטרים. מנקודה זו ניהל המג"ד יוסי יפה את הקרב. בתחילה, לפי דיווח מפקד הפלוגה שניהל את הקרב בגבעת התחמושת, נראה היה שהכול בסדר והקרב מתנהל לפי התוכנית.  בהמשך הסתבר שמתנהל קרב קשה עם אבדות רבות, והוכנסה פלוגה נוספת למערכה. הקרב נמשך עד אור הבוקר. היה קשה מאוד ועקוב מדם, מספר גדול מאוד של חללים ופצועים.  הלגיון הירדני נלחם בגבורה רבה, החיילים הירדנים לא ויתרו ולא נסוגו, וגם להם נגרמו אבדות רבות. עם בוקר כשהסתיים הקרב עזרה הפלוגה שלי בפינוי הפצועים וההרוגים.   

עולים להר הצופים

משם יצאנו לכיבוש הר הצופים. הגענו להר הצופים רק למחרת.  הכיבוש כבר היה קל יחסית. חיילי הלגיון הירדני ברובם  היו תושבי העיר ירושלים. הם פשטו מדיהם והצטרפו כאזרחים למשפחותיהם לאחר שהבינו שהקרב שלהם אבוד.

בלילה נכנסנו ללון בירושלים הירדנית במלון אמבסדור שהיה ריק מתיירים. הירדנים פחדו שיטבחו בהם, הם הופתעו לטובה מן היחס של החיילים.

המ"פ שלנו, קיבוצניק מתל-עמל (ניר דוד) גיורא אשכנזי אסר עלינו בתכלית האיסור לקחת ביזה כלשהי  מהמלון או מכל מקום שעברנו בו. במלון אכן לא נגענו בכלום. גם החנויות נשארו כמו שהן. הדבר היחיד שלקחנו למזכרת היה נייר מכתבים ומעטפות של המלון. על נייר המכתבים של המלון כתבנו מכתבים הביתה, ומסרנו אותם לחבר'ה שחזרו לירושלים הישראלית. מכתב שלי משם הגיע למחרת לדינה בגבולות. המכתב היה אטרקציה גדולה וגרם להתרגשות גדולה בקיבוץ.  עלינו להר הצופים. שם כבר לא היה צבא ירדני, החבר'ה על ההר שמחו לפגוש אותנו. 

אל העיר העתיקה
אז החל מבצע כיבוש העיר העתיקה. באוגוסטה ויקטוריה היה מוצב ירדני. הייתה הוראה לכבוש את המוצב ולהמשיך לעיר העתיקה. קיבלנו שני טנקים, מיד עם קבלת הפקודה לצאת, הטנקים עלו על מוקשים ויצאו מכלל שימוש. ניתנה הוראה לרוץ לאוגוסטה ויקטוריה גם ללא המחסה של הטנקים. היה עלינו לעבור את הואדי בריצה. גיורא המ"פ נהרג בריצה הזו. אני הייתי הקשר שלו. הוא נפל לידי.  פתאום שמעתי אותו צועק "אי" והוא נפל. הוא חטף כדור בראש. החובש הפלוגתי טיפל בו ואני המשכתי לרוץ יחד עם כל הפלוגה. למזלנו, הירדנים נסוגו קודם לכן מאוגוסטה ויקטוריה ולא נערך שם שום קרב.  גיורא המ"פ נהרג כנראה ע"י אש כוחותינו והוא היה הנפגע היחידי בקרב. הזה. מאוגוסטה ויקטוריה נע הגדוד לכיבוש העיר העתיקה, דרך שער האריות.  כשהגענו לשער האריות היה שם כבר כוח החוד של המח"ט מוטה גור. השער היה סגור והוא נפרץ ע"י מטעני חבלה ובעזרת הנגמ"ש  של מוטה.ידועה פקודתו המפורסמת של מוטה לנהג הנגמש שלו לצורך פריצת השער – "בנצור סע".  צעדנו בוויה דולורוזה לעבר הר הבית. היו יריות של צלפים, אך לא היו נפגעים. בעצם בזאת הסתיימה המלחמה מבחינתי.  הגדוד שלנו היה הראשון שהגיע להר הבית ולכותל המערבי. 

לאחר הכניסה להר הבית - הצנחנים בכותל - יגאל ראשון מימין - צילום מארכיון צה"ל  

ליד הכותל נערך טקס ניצחון בהשתתפות אלופי צה"ל והרב גורן שתקע בשופר. אנחנו היינו עייפים, מוכתמים בדם חברינו שנפלו בגבעת התחמושת. ידועה הכותרת של התמונה "הצנחים בוכים ליד הכותל", אומנם בכינו, אך הבכי הזה היה מהול בעצב ובשמחה גם יחד.עצב רב על המחיר היקר בחיי חברינו והפצועים הרבים ושמחה על שהחזרנו לעם היהודי את סמלו ההיסטורי הגדול.  בתום המלחמה חזר כל גדוד מהחטיבה לאתר שבו נלחם והקים גלעד לזכר הנופלים. הגדוד שלי גדוד 66 הקים גלעד בגבעת התחמושת באבני המקום. גלעד זה קיים עד היום ונוספו לו שמות קורבנות הגדוד מקרב זה וכן ממלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור.

מלחמת היום הכיפורים 1973

ביום הכיפורים שנת 1973 היינו כבר הורים לשלושה ילדים.  קיבוץ גבולות שהיה שייך לתנועת  "הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר" היה קיבוץ חילוני אדוק ורוב החברים עבדו ביום כיפור כרגיל.  באותו יום עבדתי בשדה באסיף הבוטנים.  הזעיקו את כל הגברים שעבדו בשדה הביתה, ובעיקר את אלו שקיבלו צו גיוס.   גויסתי באותו יום בערב לחטיבת הצנחנים לאותו גדוד וחטיבה שעמם לחמתי במלחמת ששת הימים.  כעבור יומיים הוטסה החטיבה כולה לשדה התעופה הצבאי בלוזה, אשר בצפון סיני סמוך לתעלת סואץ. 

מיד עם נחיתת המטוסים בבלוזה החלה הפגזה מצרית קשה על שדה התעופה.  התפזרנו בדיונות החול שמסביב וחפרנו שוחות בעזרת אתי החפירה שהיו עמנו עמוק ככל האפשר על מנת להימלט מפגיעת הפגזים. איש לא נפגע פיזית, אך היו נפגעי הלם קרב כבר בשלב זה. כידוע, צה"ל היה בהלם מהצלחת הצבא המצרי וכיבוש כל קו המעוזים שלנו ממזרח לתעלת סואץ.   גם בבלוזה היה בלגן גדול ולא כל-כך ידעו מה לעשות אתנו.  פלוגה אחת של הגדוד נשלחה לעזור לכוח היושב במעוז בודפשט שהותקף ע"י חיילי קומנדו מצריים. מעוז בודפשט היה המעוז הצפוני ביותר של קו בר-לב, והמעוז היחידי שלא נכבש ע"י הצבא המצרי.  בבלוזה פגשנו את חיילי המעוזים הבודדים – מילואימניקים מהחטיבה הירושלים - שהצליחו לברוח מהצבא המצרי, חצו ברגל את אזור הביצות והגיעו לבלוזה.  הם היו מוכי הלם, המומים ובוכים. הם טענו שהופקרו לנפשם ע"י צה"ל ומדינת ישראל. רוב החיילים שישבו במעוז נהרגו, מעטים נפלו בשבי המצרי, ומעטים יותר הצליחו לברוח ולחבור לכוחותינו.  לאחר כיומיים, לקחו אותנו באוטובוסים לאום-חשיבה. זה היה מוצב הפיקוד הקדמי של פיקוד דרום, שישב על הר גבוה הצופה על תעלת סואץ.  גם שם היינו בהמתנה להמשך.

לאחר מספר ימים החל צה"ל לחזור לעצמו ולהדוף את הצבא המצרי. התחילה התארגנות לצליחת התעלה ע"י הקמת גשר.  נקודת הצליחה שאותרה הייתה מצפון לאגם המר הגדול בקו התפר שבין שתי ארמיות מצריות, שישבו מזרחית לתעלה.  החטיבה שלנו המתינה בדיונות לא רחוק מהתעלה, עד שהוקם הגשר.  תוך כדי הפגזה קשה של המצרים הוקם הגשר מעל התעלה. באותו זמן נערך קרב קשה ביותר של גדוד צנחנים סדיר, "בחווה הסינית" – כדי למנוע הפגזה מצרית על ראש הגשר.  למרות המהומה הגדולה ששררה באזור, הפגזות קשות  ואבדות רבות, החטיבה הצליחה  לעבור את הגשר ללא נפגעים.   חצינו את התעלה בלילה. 

לאחר החצייה התפצל הגדוד לשני כוחות.  חצי מהגדוד,  בפיקוד המג"ד  יוסי יפה,  פנה דרומה לכיוון העיר סואץ. חציו השני, בפיקוד הסמג"ד דורון פנה צפונה לכיוון העיר איסמעיליה. הפלוגה שלי הייתה בכוח הסמג"ד דורון. התקדמנו לכיוון איסמעיליה תוך כדי קרבות ואבדות בנפש. ההכרזה על הפסקת האש מצאה אותנו בקרבת איסמעיליה, אך העיר לא נכבשה. הפסקת האש נכנסה לתוקף בחצות לילה. כרגיל במצבים אלו, עשר דקות לפני חצות, המצרים פתחו בהפגזת תופת על כוחותינו.  כל אחד רץ לחפש מחסה ולהתחפר.  קשה מאוד להיות נתון בהפגזה כזאת ללא מחסה יעיל. בחצות השתרר שקט. דממה נפלה על המקום. כל מי שנשאר בחיים נשם לרווחה. המלחמה נסתיימה!!!

להפתעתנו, למחרת בבוקר נקראנו לתדריך, לקראת יציאה לקרב. המ"פ הודיע שלמרות הפסקת האש, אנחנו יוצאים מיד לכיבוש מוצב מצרי בפאתי איסמעיליה.  (בדיעבד,  נודע לאחרונה, ששר הביטחון משה דיין ומפקד האוגדה אריק שרון החליטו על דעת עצמם להפר את הפסקת האש.) הודעתי למ"פ, שאני מסרב לצאת לקרב. סולקתי מיד מהכוח הלוחם של הגדוד והפכתי להיות חייל מפקדה. 

המוצב המצרי היה ריק, הקרב נגמר ללא אבדות.  אירוע דומה קרה גם לחלק השני של הגדוד בעיר סואץ. גם שם נתקבלה הוראה לכבוש את העיר סואץ למרות כניסת הפסקת האש לתוקף.  הכוח בפיקוד יוסי יפה נכנס לעיר, נפל למלכודת של הצבא המצרי וספג אבדות כבדות. המג"ד  יוסי יפה בעצמו נפצע קשה.

 

החטיבה שלנו ישבה במצרים עוד זמן רב עד שנחתם הסכם השלום. היינו מהאחרונים שעזבו את מצרים.  בכל אותה תקופה ישבתי במפקדה, והפכתי להיות ספק המזון של כל הכוחות שתפסו את הקו מול המצרים.  קיבלתי משאית שלל רוסית קטנה (זיל) והייתי עושה כל יום את הדרך בין בסיס אספקת המזון ובין המוצבים.

 

פלוגת המפקדה ישבה בווילה על שפת האגם המר ליד פאיד.  היו ימים שקטים ויפים ונוצרה מערכת יחסים יפה ומעניינת (כולל משחקי כדורגל) בין חיילי הגדוד והמצרים שישבו מולם.  אך, לעומת זאת, היינו מאוד רחוקים מן הבית והחופשות היו מעטות וקצרות. דינה וכל הנשארים בקיבוץ, היו אז הגיבורים האמתיים. הם שמרו על שגרת החיים, עבודה פרנסה וגידול הילדים.  ועל כך מגיע להם כל הכבוד.