מסעות שורשים

יגאל מספר על המסע שלו ושל חוה עם האב  לקנישין עיר הולדתו בפולין

בשנת 1987 נסעתי עם אחותי חוה ואבי לסיור שורשים בפולין. הסיור היה עם קבוצה מאורגנת. באחד הימים קיבלנו יום חופשי לסיור בעיירה של אבא – קנישין KNYSZYN . אבא התכונן לסיור הזה, היו בידיו רשימות של אנשים, מפה מאולתרת של הרחוב, ושמות האנשים שגרו בכל בית.  הוא לא ידע אם הבית קיים. הגענו לבית שהיה אמור להיות בית הוריו. במקום עמד בית חדש ולא בית הוריו המקורי.

יעקב פולק ליד הבית שעומד על המקום שבו עמד בית הוריו.

 בחצר של הבית שמעבר לרחוב עמד איש זקן. אבי והזקן הסתכלו איש על רעהו ואז ניגש אבי אליו. אבא זיהה אותו כחבר ילדות שלו, שכן פולני. בהתרגשות גדולה שאל אותו אבי: "אתה זוכר מי אני?"  והשכן אמר: "אתה שמרל". זה היה שמו של אחיו של אבא שהיה דומה לו מאוד. אבא הבין שהאיש זיהה אותו ואמר: "אני לא שמרל".  "אז אתה שיימה" אמר האיש.  השניים התחבקו.  "אתה בלטזר ויסוצקי" אמר אבי.  חווה ואני עמדנו ובכינו עם אבא  וחבר הילדות שלו. הוא גר בבית המקורי שלו. נכנסנו אליו הביתה.  לצערנו לא היה לנו זמן רב לדבר אתו. 

יעקב פולק עם בלתזר השכן  מן העיירה  ועם זאב טיקוצקי  ידיד הנעורים גם הוא מקנישין

בפעם הראשונה אבי שמע מה קרה בעיירה. משפחת פולק נשארה בקנישין וכולם נרצחו בשואה. השכן סיפר שהגרמנים הגיעו לעיר ובעזרת הפולנים הוציאו את האנשים ליער, או אולי לטרבלינקה.  בסופו של המפגש השארנו לו 200 דולר. זה היה רכוש גדול בשבילו. הוא שלח לנו מכתב מפולין וביקש לעזור לו לשלוח את הבן לעבודה בארץ. העניין לא יצא אל הפועל בסופו של דבר. במסע הקבוצתי נסע אתנו עוד חבר מקנישין בשם זאב טיקוצקי. גם הוא מצא שם חבר ילדות. ביקשנו אותו שיבוא עימנו למרכז העיירה ויראה לנו היכן עמד בית הכנסת. נסענו במונית שבאה עמנו מוורשה ואז לפתע בקרבת המקום עצר ואמר "אני מפחד שיראו אותי עם תיירים יהודים". הוא פחד מן השכנים פן יזהו אותו בחברת יהודים. זאת הייתה עדיין התקופה הקומוניסטית. העוני היה רב והפחד מהשלטונות גדול מאד. בית הכנסת כבר לא היה קיים.

יעקב פולק ליד המצבה לזכר  קדושי קהילת קנישין  שנספו בשואה

עם חווה ואברשקה לראדון בבלארוס עיירתה של אמא

בראדון ביקרתי בפעם הראשונה בשנת 1996 במסע שורשים עם חווה ואדם (אברשקה) רוגובסקי. נסענו למינסק בירת בלארוס עם אברשקה,  יליד ראדון, שמשפחתו גרה ליד משפחת אמנו בעיירה. הוא הכיר וזכר את אימא שנפטרה כבר מזמן. התארחנו במינסק בביתה של לובה, יהודיה ילידת ראדון גם היא. ממינסק נסענו בשתי מוניות לביקור בן יומיים בראדון ביחד עם לובה. מצאנו שם פולניה זקנה שזכרה את רציחתו של הסבא שלי ואחד מנכדיו ביום בו הוצאו כל יהודי הגטו להורג בגיא ההריגה אשר בבית הקברות היהודי. היא סיפרה שיהודי העיירה הובלו בשיירה לבית הקברות על ידי הגרמנים ועוזריהם השוטרים הפולנים. הסבא שלנו הלך עם אחד מנכדיו על ידיו. הוא התקשה ללכת ופיגר מאחור. מכיוון שכך ירו הגרמנים בו ובנכדו עוד בטרם הגיעו לבית הקברות.

חוה ויגאל עם אדם רוגובסקי ולובה ליד האנדרטה בגיא ההריגה בראדון 

 

ישיבת  ה"חפץ חיים" בראדון  

 

יגאל וחווה עם אולגה שזכרה פרטים מתקופת השואה וסיפרה לבני המשפחה

 

 



 

 

פעם שנייה בראדון עם המשפחות

בשנת 2006 נסעתי עם אחותי ובני המשפחות של שנינו לעיירה של אבא קנישין בפולין והעיירה של אמא ראדון בבלארוס.

דינה מספרת  על מסע השורשים לרומניה עם בני משפחת "פוגלמן" :

 לצערי הרב לא עשינו מסע משפחתי לרומניה עם אבא שלנו. הוא סרב לנסוע ולעזוב את אמנו שהייתה סיעודית תקופה ממושכת. רק לאחר מותו באוקטובר 2001 התחלנו לדבר על כך שוב עם בני משפחת פוגלמן "המשפוחה" שלנו.   סבתא חיה פוגלמן (האימא של חיים, שלוימה ואברום) היא האחות של סבא שלנו, פייבל סולומון, (אבא של אבא שלנו).

המשפחה של חיים פוגלמן ז"ל יזמה את המסע ואנחנו – יגאל, נועה ואני – הצטרפנו אליהם. ואלה שמות המשתתפים במסע: חיים ז"ל וטיסי תבדל"א פוגלמן; יעקב ויעל פוגלמן; בלה תבדל"א ונתי ז"ל שני; ואנחנו הפלגים.

המשפחה של דינה  מן הצד הרומני - הסולומונים והפוגלמנים  בחתונה של יגאל ודינה  1967

 

חיים וטיסי הובילו את המסע ואת הסיפור המשפחתי. הם חזרו ליאסי לזיכרונות הנעורים והילדות, לבית הספר ולקולנוע לזיכרונות המשפחה ולמוראות המלחמה. אנחנו נצמדנו אליהם וניסינו להכיר ולהבין את החיים הקודמים שלהם ושל משפחתנו.
שני מקומות היו מרגשים ומשמעותיים במיוחד – יאסי וביבולאר.

ביבולארי

כפר קטן עם קהילה יהודית דתית בצפון רומניה על גדת נהר הפרוט. שם חיה משפחתנו דורות רבים. על פי המסורת המשפחתית "מאז גירוש ספרד". האזור חקלאי בעיקרו והיהודים עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות כמו חייטות, סנדלרות, אפייה וכד'. משפחת סולומון חיה בכפר זה.

הכפר ביבולארי  וגם העיר יאסי שוכנים כיום בגבול רומניה מולדובה כפי שמסומן במפה.
את המפה הזו ניתן למצוא באינטרנט  לחצו כאן.

ציגנאש

כפר סמוך,  שם חיה משפחת פוגלמן. בציגנאש היו מעט יהודים וחיי הקהילה שלהם התרכזו בביבולארי. בשלב מסויים עברה משפחת פוגלמן לביבולאר.
לביקור בביבולאר הצטרף אלינו בן דודי איז'ו סולומון שחי עם משפחתו ביאסי. גם בשבילו הכל היה חדש. על יד השלט של ביבולאר עצרנו והצטלמנו. בדרך ראינו סוס ועגלה וחיים אמר "שום דבר לא השתנה" הזמן כמו עצר מלכת. בצומת דרכים היה ברז מים. מעין שוקת לשתיה לעוברי אורח. ירדנו לשתות ולטעום את טעם המים שנבעו ממעיין סמוך. הייתה הרגשה של חזרה בזמן.
ככל שהתקרבנו לבתים גברה ההתרגשות של חיים וכשירדנו מהמכונית והלכנו ברגל הוא ניגש לאיש זקן שישב ברחוב ושאל אותו "אתה מזהה אותי?" והאיש הסתכל עליו ואמר לו "אתה פוגלמן". הייתה התרגשות גדולה.
אחר כך הראה לנו חיים את המקום בו עמד בית המשפחה של אבא שלנו. היום זה שטח ריק. איפה היה "החדר"  בו למד אבא שלנו וכן את בית הכנסת ואת הבית בו גרה משפחת פוגלמן. אחר כך הלכנו לבית הקברות היהודי. היום אין יהודים בביבולאר.
לחיים היה חבר גוי שכל השנים נשמר קשר ביניהם. החבר, ווסילי, הפך להיות ההיסטוריון של היהודים בביבולאר וזה היה חלק מתוכן החברות ביניהם. הגענו אל ביתו של ווסילי בסוף הרחוב הראשי והוא ואשתו והנכד הקטן אירחו אותנו למופת.

 יאסי (יאש)

אני מצטטת את מה שכתבנו במחברת "הגענו ליאסי ב- 17:00 למלון יונירי. בלובי המלון פגשנו את איז'ו בן דודי, אשתו קוצ'ה ובתו פרנצ'סקה. התרגשות של חיבוקים ונשיקות והכרות ראשונה. יוצאים לטייל יחד בעיר. ראשית לביתו של שלמה (אח של ינקו, אבי) שעומד סגור מאז שהוא נפטר... איז'ו שלף קופסת עץ גדולה מלאה בתמונות המשפחה. זאת הייתה התרגשות גדולה, כל ההיסטוריה המשפחתית מונחת לפנינו. תמונות מהקיבוץ, מהחתונות מהנכדים – הכל מעורבב על השולחן. ינקו הקפיד לשלוח ולעדכן את אחיו ומשפחתו. פתאום, בדירת שיכון סטנדרטית מהמשטר הקומוניסטי, אי שם ביאש הרחוקה אתה מוצא את כל הקרובים לך ואת עצמך..."

עוד דברים שראינו ביאסי: את בית הכנסת הגדול שהאבא של קוצ'ה שמש שם גבאי. הרחובות בהם גורשו היהודים. בתי המשפחה או יותר נכון האזור בו היו בתי המשפחה. בית התיאטרון, בית הספר של טיסי בתי הקולנוע, האנדרטה בכיכר המרכזית.
במחברת כתבתי "מבחינתי הביקור ביאסי ובביבולאר הוא סגירת מעגל חשוב. זוהי הזדמנות מיוחדת במינה שמאפשרת לי להכיר ולהבין טוב יותר את מקורות צמיחתו של אבא שלי ומקומות התבגרותו. תודה לחיים וטיסי לנועה וליגאל ולשאר בני המשפחה שליוו אותי במסע זה."

 

פעם שלישית בבלארוס ובראדון יגאל  ודינה ב"מצעד החיים בבלארוס"

במסע מטעם עמותת "דורות ההמשך"

 

 

בגיא ההריגה ליד המצבה נאמר "הקדיש" ו"אל מלא רחמים"
 

והיה גם קצת שמח במסע השורשים הזה - כאשר פגשנו את מופע הפולקלור הזה

 

במסע לבלארוס השתתפה גם קבוצה של אנשים שהם מצאצאי מחנה הפרטיזנים של ביילסקי  (ראו הסרט "התנגדות" שהוקרן בבתי הקולנוע) במסגרת המסע הגענו למחנה ביילסקי ביערות בלארוס באזור נובוגרודק. כאן ראינו את הזמלנקות שנבנו בימי הפרטיזנים  ואכלנו מזון שהוכן ע"י המארחים וגם התכבדנו ביין עצמי שמיוצר במקום "סמורגון".  האקורדיוניסט הרקיד את כולם וגם יגאל ודינה רקדו כמובן.

 

)