הסיפור של דינה



על ההורים
נולדתי לזוג הורים שאת חייהם ליוו  שלושה דברים חשובים: המדינה, הקיבוץ, המשפחה.   לפי סדר העדיפות של ינקו, אבי : הקמת המדינה, הקמת הקיבוץ, הקמת המשפחה.  לפי סדר העדיפות של טרי, אמי : הקמת המדינה, הקמת המשפחה, הקמת הקיבוץ.
לאחר שקם הקיבוץ, ועם הגיל וההתבגרות השתנה סדר העדיפות. המשפחה עמדה במקום הראשון אצל אימא, והקיבוץ במקום הראשון אצל אבא.   אפשר לתאר שלושה מעגלי הולוגרמה שנעים בצבעוניות ובאופן שונה כל הזמן, והמתח שביניהם והשינויים הנוצרים בזמן התנועה, כדי להבין שאלו היו מעגלי הצמיחה שלהם, ואלו היו גם מעגלי המתח שליוו את חייהם. 
הם היו דור המייסדים! הדור שהקים ובנה ויצר יצירה שאין דומה לה בחוויה החד פעמית של החיים. אנשים צעירים שנסיבות ההיסטוריה זימנו להם התנסות אדירה של כאב ואובדן מחד, והתגשמות חלום של דורות מאידך.  בתוך כל זה בנייה של חיי שיתוף – מסכת חיים שלמה, מקורית, מרגשת, מהפכנית וקשה.    על הרקע הזה יש לספר את הסיפור האישי שלהם.
במרכז ינקו סלומון עם נחום על ברכיו בחג השבועות בקיבוץ דליה
משפחת אבי
אבא שלי, ינקו סולומון, בא ממשפחה ענפה ברומניה. משפחה ששמרה לאורך כל השנים על ההלכה היהודית והמסורת היהודית. על פי המסורת המשפחתית אנחנו צאצאים של מגורשי ספרד שהתיישבו, לאחר נדודים, בעיירה ביבולארי (על יד יאסי, יאש) בצפון רומניה.
זכיתי להכיר את הוריו, סבא פייבל (שרגא) וסבתא לובה שעלו לארץ בשנת 1964. כן זכיתי להכיר את אחיו ואחותו ובני משפחותיהם שעלו יחד עמם.
ואלה שמותיהם: ינקו (אבי) הבכור 1913 ; שלמה 1915; ברוך 1917; חיים 1920 (נעדר מתק' מלחמה"ע ה-2); דינה 1923; יהודה 1925. כולם זיכרונם לברכה ולטוב.
המשפחה המורחבת של דינה בחתונה של דינה ויגאל שנת 1967
פרט למשפחתו של שלמה סולומון שנשארה ברומניה, כל בני המשפחה הגיעו לארץ וכאן הקימו את משפחותיהם ואת ביתם.
אחיה של סבתא לובה, "פטר-אבא" אלי סולומון, נשותיו ובניו – יהודה, לייזר, חיים ובנו וכל בני משפחותיהם חיים בארץ ואנחנו שומרים איתם על קשר קבוע.

"המשפוחה"   משפחות סולומון ופוגלמן  - המשפחה של ינקו
אחותו של סבא פייבל, חיה פוגלמן ובעלה שמעון ובניהם אברום, שלמה וחיים ובני משפחותיהם חיים כולם בארץ משנת 1948. עבורנו, משפחות סולומון ופוגלמן שחיו בחיפה בשכנות זו לזו היו "המישפוחה". אליהם היינו נוסעים לביקורים, לחתונות ובר מצוות ומן הקשר שביניהם לבין ינקו אבי למדתי להעריך ולאהוב את המשפחה שלנו ולשמור על הקשרים בינינו.
משפחת אמי
אימא שלי, טרי סולומון לבית רינגלר-וייסמן, באה מגרמניה. המשפחה שלה הייתה קטנה אבא מרקוס (מרדכי), אמא רגינה (רבקה) אחות גדולה, מינה-לאה וטרי הילדה הקטנה במשפחה. הם היו משפחת מהגרים "אוסט-יודן" שבאו מפולין לנסות את מזלם בגרמניה והקימו את ביתם בהאגן, בצפון גרמניה.
האבא היה סוחר בטקסטיל. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא וחזר מן המלחמה חולה. אימא שלי זוכרת את אבא שלה, כל ילדותה, שוכב במיטה ואמה מפרנסת, דואגת, תופרת, עובדת בעבודות שונות כדי לקיים את המשפחה.
המשפחה חיה בצניעות רבה, שמרה על מנהגים יהודיים אך לא הקפידה על כל ההלכות. אימי זוכרת את ראש השנה ופסח וכן את ימי הצום של יום הכיפורים ותשעה באב. על פרי ראשון שעלה על השולחן הייתה אומרת תמיד "צריך לברך..." אבל לא בירכה בקול. הלימודים, החינוך וההשכלה היו הדבר החשוב ביותר. כל המשאבים הופנו להשגת מטרה זו.
בשכנות לדירת המשפחה חיה משפחת אחותה של האימא רגינה – משפחת לאופר.
בת הדודה של טרי, רוזי לייזר עלתה לארץ ובנתה כאן את חייה ומשפחתה. בן הדוד, ביבי (זיגמונד לאופר) חי היום בלונדון והוא בן 90. יבדל לחיים ארוכים. בביקור שערכנו אצלו הוא סיפר לנו איך נראה הבית של אימא שלנו, כמה הוא אהב לבוא אליה ולשחק אתה מתחת לשולחן הכבד המכוסה במפה. שם שמע סיפורים וחלק את אהבתה של טרי לאמנות.
את סבא מרדכי וסבתא רגינה לא זכיתי להכיר. הם נספו במלחמת העולם השנייה. פרטים רבים מסיפור מותם לא ברורים לנו כי יש תיעוד סותר. מסבא מרדכי לא נשארה אפילו תמונה. מסבתא רגינה יש לנו תמונה אחת.  המלחמה הרסה את כל מרקם החיים. 
ביבי ואחותו נשלחו עם ה"קינדער-טראנספורט" לאנגליה וכך ניצלו. סלמה, האחות, היגרה לארה"ב ושם הקימה משפחה. ביבי לא הקים משפחה.
אחותה של טרי, מינה-לאה ובעלה הנס ליפשיץ עלו לארץ ב- 1939 ממש ברגע האחרון . הם קבעו את ביתם בתל אביב. ילדים לא היו להם ואנחנו היינו המשפחה שלהם.
עם אבנר (הבן של רוזי) ודניאלה לידור אנחנו בקשר כייפי ומתמיד.
 
המשפחה שלנו

משפחה קטנה – אבא, אימא, בת ובן. ינקו, טרי, דינה (אני) ונחום (אחי).
קיבוץ דליה הוא קיבוץ ילדותי.

משפחת סולומון  עם בני הדודים מקרית מוצקין
ינקו עבד בצאן כל השנים, עד זיקנה ואז עבר לעבוד ב"זהר" מפעל הדטרגנטים של הקיבוץ. כל חוויות ילדותי קשורות לאבא דרך הצאן, המרעה, העדר, הגז, ההמלטות, האילים עם הקרניים המסולסלות, החמור, החליבה, הריח, הנדידה, הקומזיצים, ספר החשבונות בתוך קופסת עץ גדולה, קאסם העובד המסור, הסוחרים הדרוזים והערבים שבאו לקנות, העבודה האינסופית והמאבק הבלתי נלאה להיות רווחי (רנטבילי) ושלא יחסלו את ענף הצאן.

אבא שלנו הוא חלוץ, חקלאי מגשים ממייסדי הקיבוץ. עלה לארץ ב- 1933 הצטרף לגרעין "במעלה"  של השומר הצעיר, שישב במגדיאל.
אימא שלנו עלתה לארץ ב- 1936 לקיבוץ "במפנה" של השומר הצעיר, שישב בכרכור.

ב- 1939 הקימו את קיבוץ דליה גרעין "במפנה" וגרעין "במעלה". שם, בדיר, הכירו והתאהבו ההורים שלנו. אימא עבדה בטוויית צמר ובגיבון גבינות צאן ואבא עם העדר.

את רוב שנותיה בקיבוץ עשתה בעבודת החינוך. מהגיל הרך ועד מטפלת-מחנכת במוסד הרי אפרים.   אימא הייתה משכילה מאוד. ידעה שפות ואפילו לטינית ויוונית. כל דבר שעשתה – עשתה ביסודיות. בגרמניה למדה כימיה ורפואה ורצתה להיות רוקחת. אבל חוקי הנאציזם וה"נומרוס קלאוזוס" לא אפשרו לה לסיים את לימודיה.

בהיותה בכרכור לימדה את ילדי עין שמר אנגלית. כשקבוץ דליה עלה למגדל הדבורים היא הייתה המאותתת במורס שמוסרת ומקבלת ידיעות מחדרה, זיכרון יעקב, עין השופט ועוד. קראו לה "טריתות". היא הייתה מאוד גאה על כך.
 

הרבה פעמים אומרים שהמשפחה נבנית סביב אם המשפחה. אצלנו זה היה נכון. חדר המשפחה היה קטן וצנוע אבל תמיד מסודר. תמיד עם פרחים. תמיד אסתטי ונעים. תמיד היו עוגיות טעימות ליד התה והקפה. תמיד היה לאן לבוא.

עם האבא בנינו לעצמנו את מושג "הקיבוץ". עם האימא את מושג "המשפחה". ועם שניהם את הדאגה, המסירות, החריצות והאכפתיות למשפחה הרחבה הפרטית שמחוץ לקיבוץ והמשפחה המורחבת שהיא הקיבוץ.

כילדה הכול היה מובן מאליו כי זו הייתה מציאות היומיום שלנו. היום, בעיניים מבוגרות הכול נראה לי כמו נס. שום דבר לא מובן מאליו: איך היו עוגיות אם לא היה תנור? מקרר? קמח? וזו רק דוגמא.
 
גלריה - דינה ונחום ילדות ונעורים בקיבוץ


 
פעמים רבות אני חושבת לעצמי איזה דור הם היו ההורים שלנו. אומרים "דור הנפילים". אינני יודעת. בשבילי הם היו אנשים טובים ופשוטים שהגורל טלטל אותם מארצות מוצאם לארץ חדשה. מאבדנים איומים של משפחה וכבוד אנושי לפסגות של יצירה אנושית וחברתית חדשה. מעצב אין סופי לשמחת נעורים ושמחת יצירה ומאמונה שלמה בצדקת הדרך והמעשה של הקמת הקיבוץ, הקמת המדינה ויצירת חברה חדשה טובה וצודקת יותר.

אבא שלנו העיד על עצמו שהוא "אוהב להיות שמח וגם לשמח אחרים". במובן זה הוא היה חסיד. ידע לשתות כוסית (לא אחת), אהב לרקוד, לעשות שמח, להופיע בהצגות, להתחפש בפורים. אמא הייתה יותר מופנמת אך שיתפה פעולה "בשביל הילדים".

אנחנו גדלנו באווירה אופטימית של צמיחה, של יש, של בטחון

ילדות ונעורים בקיבוץ דליה

דינה התינוקת עם אביה ינקו
נולדתי בינואר 1944. היה חורף קשה וקר. הייתי תינוקת קטנטנה. קרוב ל- 2 ק"ג. לא היה אינקובטור. לא הייתה אנטיביוטיקה. אפילו את הפניצילין עוד לא גילו. הייתי בסיכון ואימא דאגה לי בחרדה גדולה. בית התינוקות היה המקום הכי מתאים עבורי ועבור כל ילדי הקיבוץ. אבל לאימא זה היה יותר מקשה. העובדה היא ששרדתי וגדלתי אבל הייתי חולנית ורגישה. בהתאמה מלאה אימא הייתה דאגנית ללא מעצורים. היום אני מודה לה על כך. כילדה זה הקשה עלי.
 

אחי נחום נולד ב- 1946. הוא היה בריא ושמנמן. שמחת לב הוריי. גדלתי בקבוצת "מעיין".  נחום גדל בקבוצת "לפיד".
דינה ונחום  - אחים - מימין בילדות בקיבוץ דליה. משמאל במרץ 2014 
הילדים היו כמו אחים משחקים, רבים, לומדים ועובדים ביחד. היו הרבה קשיים והיה הרבה כיף. בית הילדים היווה עבורי עולם מלא. חברת הילדים הייתה מסגרת ברורה של כל הקבוצות מכיתה ב' עד ו'. היה לנו עולם נפרד של הילדים מן ההורים. כך שמרו עלינו מפני עוולות ואימה של מלחמות וכך בנו לנו מקום בטוח, חופשי וצודק של הוויית חיים.

פחדתי בלילות אבל גם סמכתי על הילדים בחדר השינה. אני זוכרת את אימא מבקרת בלילה לראות שאני בסדר. היחד חיזק אבל היה גם הרבה לבד.  גדלנו בטבע. הכרנו צמחים ובעלי חי. יצאנו עם אבא למרעה עם העדר. שחקנו אחד עם השני וגם "נלחמנו" אחד בשני במסגרת הקבוצות.

שנינו אהבנו ספורט ומשחקי כדור ושיחקנו המון ביחד ועם הילדים השכנים מהקבוצה.  אני זוכרת ילדות מאושרת.
דינה הספורטאית  - משמאל  אליפות הפועל בקפיצה לרוחק 1958 תשיח
בכיתה ז' עליתי למוסד. המוסד הוא כמובן "המוסד החינוכי הרי אפרים". שם התרחב מעגל החברים שלנו עם ילדי עין השופט ורמת השופט. בשכבה שלנו היינו שתי קבוצות "אייל" ו"יסעור". אני הייתי ב"יסעור". תנועת הנוער הייתה השומר הצעיר. איזה אינטנסיביות של פעילות הייתה לנו. לימודים, עבודה, פעולות בתנועה, נגינה, ספורט, התבגרות ואהבה. את בית ההורים היינו מבקרים פעמיים בשבוע ביום ג' ובשבת. מתקופה זו נשארו לי החברים הכי טובים.
זה לא אומר שלא היה קשה.  בתקופה זו גיבשתי את אישיותי ואמונותיי.

 
היום כשאנחנו נפגשים אנחנו פשוט ממשיכים. יכולים לדבר על עניין מתוך אותה הבנה וידיעה של פעם. כמו אחים. רק מבוגרים ונבונים.

על התקופה הזו השתתפתי בסרט "שדה האפונים הירוקות". זו הייתה חוויה מרתקת של היזכרות וחידוש הקשר עם חברי הקבוצה.
שנת שירות שלישית בקיבוץ דליה
בשנת 1966 הגעתי לנגב, לקיבוץ גבולות.  קיבוץ דליה, שהיה קיבוץ וותיק ומבוסס,  אימץ את קיבוץ גבולות שהיה קיבוץ זעיר.
באתי למקום שונה לגמרי ממה שהכרתי. גם מבחינת הנוף הפיזי וגם מבחינת הנוף האנושי. חבורה של צעירים שיש להם משימה להקים מחדש ולקיים קיבוץ. לבנות חיי שיתוף. הכול מהתחלה על רקע של משברים חוזרים. בשבילי זה היה מאוד מיוחד ומאתגר.
 
יגאל והמשפחה שלי
שם, בחדר האוכל, בקצה,  ראיתי את יגאל פעם ראשונה ומיד הרגשתי את מה שאי אפשר להסביר. לא לקח הרבה זמן וגם הוא גילה אותי.   כמעט באותה נשימה אפשר לומר שהתיידדנו, התאהבנו והתחתנו. הכול הלך מהר ובכיף ושמחה.
יעלי נולדה ב-67. אז תעשו לבד את החשבון. נכדה בכורה להוריי. איזו שמחה! אימא שלי הייתה מאושרת "כאלו לחיים בעקאלאך", "כזה משקל", "והיא שלנו".  מכאן ואילך הסבנו להם הרבה אושר ושמחה.
כל ילד שנולד – אימא שלי הייתה הראשונה לדעת. היא הייתה מתקשרת לבית החולים מסבירה לאחות שהיא חייבת למסור לה מה נולד, באיזה משקל ומה שלומי. אחר כך הייתה מספרת ליגאל בטלפון מה נולד לו...

אביב נולד בשנת 1970 ובאותה שנה הצטרף דני למשפחתנו. אמיר נולד ב- 1975. נועה נולדה ב- 1982.   שיהיו בריאים כולם. אני מאוד גאה בהם ושמחה איתם ועם משפחותיהם הנפלאות.


לימודים עבודה ותפקידים

שנים רבות עבדתי בחינוך. את החינוך המיוחד הקמתי בגבולות עם שושנה אלוני. אהבתי מאוד לעבוד עם הילדים. זה מילא אותי בעשייה משמעותית.

בשנת 1990 הוקם בית הספר היסודי של הקיבוצים "ניצני אשכול". שם הקמתי את החינוך המיוחד ובצוות של מורות גיבשנו את הפרוגראמה של שילוב ילדי החינוך המיוחד בתוך הכיתות הרגילות, מה שקיים עד היום.

בסמינר הקיבוצים למדתי חינוך מיוחד. באוניברסיטת בר-אילן עשיתי את התואר השני בפילוסופיה יהודית.  לימדתי בסמינר הקיבוצים "הוראת מקרא לגיל הרך בדרך יצירתית" . היינו צוות מורים מיוחד שגיבש את הפרקטיקה והמתודיקה של הוראת המקרא בדרך יצירתית. בראש עמדה חיה בן נתן ז"ל שהייתה לי זכות מיוחדת להכירה ולעבוד במחיצתה.
נווה אשכול
משנת 1998 אני מנהלת את "נווה אשכול" – המרכז לגמלאים ולזקנים במועצה האזורית אשכול. המקום התפתח ממרכז יום לזקן, למכלול שמעמיד רצף של שירותים בתחום הזקנה. אני עומדת גם בראש העמותה למען הזקן באשכול.

אלפי תודות לצוות העובדים המסורים והנפלאים שלי. אלפי תודות ליושבי ראש העמותה ולחברי ההנהלה המתנדבים שלימדו אותי שביחד אפשר לעשות הכול ואפילו להגשים חלומות

מתוך חוברת הפעילות של נווה אשכול לשנת הפעילות  תשע"ד 2013-2014
אני רואה בנווה אשכול בית שהוא גם מפעל חיים.  אלו מילים גדולות.
אני משקיעה בו כל כך הרבה אהבה, חסד ונתינה והם חוזרים אלי מהתושבים והזקנים שנהנים מן האפשרויות הרבות.
אני שמחה עם מה שאני עושה ורואה זכות גדולה לתת לזולת לצמוח ולשמוח גם לעת זקנה.  ייתכן וצריך להרחיב על נווה אשכול אבל היום נראה לי שמספיק אמרתי.
 
גלרית תמונות שצולמו בנווה אשכול עם דינה בתחילת 2014


 

אין תגובות:

פרסום תגובה